פסק-דין בתיק ע"ו 9650-09-10

השופט ד"ר עדי זרנקין:

ערעור על פסק דין מיום 22.4.2010 ,שניתן על ידי ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957 (להלן- "החוק"), ב- ו"ע 38552-12-09, לפיו הכירה הועדה במערערת בהתאם לחוק, אך זאת החל מיום 1.10.05.

לטענת המערערת, הואיל והיא הגישה תביעתה ב- 5/1999, היה על הועדה לקבוע שהיא זכאית להכרה החל מן החודש שבו הוגשה התביעה לרשות המוסמכת.

המערערת, ילידת 1930, נולדה ברומניה, והגישה תביעתה לפי החוק ביום 18.5.99, בגין הסבל שעבר עליה במלחמת העולם השנייה. בתביעתה, טענה המערערת להכרה בשתי עילות, הן ב"עילת העוצר" והן בעילה של ביצוע מעשה אלימות בבן משפחה קרוב לנגד עיניה- הכאת אביה אל מול עיניה, עת נלקח למעצר בבית הכנסת בברשוב שברומניה.

יצוין, כי למערערת נשלח מכתב מיום 14.9.99, בו אישרה המשיבה את קבלת מסמכי התביעה, והוסיפה כי באם תמצא המערערת זכאית, ישולמו לה תגמוליה מיום 1.5.99.

ביום 30.9.01 נשלחה למערערת הודעה מטעם המשיבה על כוונה לדחות את תביעתה.

ביום 21.7.02 נשלחה למערערת הודעה שתביעתה נדחתה, אך הודעת הדחייה לא נשלחה אליה בדואר רשום, כמתחייב לפי סעיף 7(ב) בחוק.

בשנת 2009, מששמעה המערערת כי החלו להכיר ביהודי רומניה כזכאים על פי החוק, פנתה המערערת אל בא כוחה הנוכחי, ובאמצעותו הגישה תביעה חדשה.

בינתיים "התגלה" דבר התביעה הראשונה, ולכן הוגש ערר טרם ניתנה החלטה בתביעה החדשה.

כאמור, הערר התייחס לתביעה הראשונה.

בפסק דין מיום 24.5.10, קבעה הועדה כי היא מכירה במערערת כזכאית בהתאם לשתי העילות שצוינו על ידה. הועדה ציינה כי עדות המערערת ואחיה עשו רושם מהימן בכל הנוגע לאירוע של הכאת האב.

המחלוקת היחידה שנותרה היא לגבי תחילת מועד ההכרה. בפסק דינה, דחתה הועדה קמא את גרסת המערערת ביחס ל"מחדל" (כהגדרת הועדה) שבאי נקיטת שום צעד משנת 1999 ועד לשנת 2009. הועדה כתבה בפסק הדין, כי "התנהגות העוררת מעידה על כך שבמשך שנים לא חשבה לערער ולא חשבה לפעול ביחס לתביעתה והיא אף "שכחה" מאותה תביעה ואפילו לא סיפרה עליה לבא כוחה הנוכחי בשלב הראשוני, הווה אומר שהעוררת שמעה שיש הכרה חדשה ומקילה ביהודי רומניה וביקשה להגיש תביעה חדשה בעניין זה  מבלי לשמור על רצף דיוני ובהתאם לזכותה על פי סעיף 18 לחוק. לא מדובר באיחור קל ולא באיחור של שנה, שנתיים, שלוש או חמש, יש גבול שבו בעל דין צריך וחייב לפעול וכך מצופה, קל וחומר כשגרסת העוררת ביחס למה שידעה על גורל תביעתה בעייתית" (ההדגשה במקור).

לפיכך, הכירה הועדה במערערת כזכאית הן בעילת העוצר והן בעילת מעשה אלימות בבן משפחה קרוב, אך זאת רק מיום 1.10.05, עקב האיחור המשמעותי בהגשת הערר.

על קביעה זו, ביחס לתחילת מועד ההכרה, הלינה המערערת בערעורה וביקשה לקבוע כי היא זכאית לתגמולים החל מ 1.5.99.

לטענת המערערת, הועדה כלל לא היתה מוסמכת לקבוע תאריך שונה לצורך קביעת תחילת מועד ההכרה.

בנוסף, הפנתה המערערת אל ההלכה הפסוקה, לפיה  מניין הימים להגשת ערר מתחיל מיום מתן הודעת הדחייה בדואר רשום , משלא נשלחה הודעה שכזו, נשמרו למערערת זכויותיה, ויש לראות בה כאילו הגישה ערר במועד (ע"א (ת"א) 3109/05 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' מרלן שכטר ([טרם פורסם], ניתן ביום 16.4.07)); ו"ע 300/09 בכר נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ([טרם פורסם], ניתן ביום 12.8.10)). לשם חיזוק טענתה, הצביעה המערערת על פסק הדין שניתן בעניין חיימוביץ (ע"א (ת"א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' גולדה חיימוביץ ([טרם פורסם], ניתן ביום 1.7.10), אשר בו נאמר כך:

"אם הפרשנות האפשרית, מסקנתה כי מי שמוכר על פי חוק יקבל את אשר זכאי הוא לו במועד מוקדם, ומבלי שהעיכוב בפנייה לועדת הערר יעמוד לרועץ לו, יש ללכת בדרך זו.

אין אני מתעלם מכך, שאכן, ייתכנו מקרים ספורים בהם יימצא מי שיטען כי אולי, באותו מקרה ספציפי, "ניצול" העדר משלוח בדואר רשום אינו צודק, אולם מנגד, אין זה ראוי כי בגין אותם מקרים יאבדו האחרים את אשר מעשית, זכאית הם.

די לבחון את אותם מקרים בהם ועדת הערר דחתה את הטיעון הפורמאלי, וכשבסופו של יום נמצאו אותם עוררים זכאים לאשר עתרו".